במרכז הספר בשער 'מדינת תל-אביב' ממחיש לנו בן־חיים איך פילס את דרכו אל ממלכה דמיונית הממוקמת ברחוב שינקין בלב מדינת תל אביב. במסעו מכתיר את י.פופסקי לראש עיריית שינקין, "בִּירַת תֵּל אָבִיב לָנֶצַח מֻצְלָחִים", [ - - -] (עמ' 24 'ראש עיריית שינקין').  ויחד איתו יוצא למסע בחירות שירתי.

​

גְּבִירוֹתַי וְרַבּוֹתַי, / הִנְנִי כָּאן לִפְנֵיכֶם / בָּאתִי הֵנָּה לִמְכֹּר אֶת מִשְׁנָתִי. / בִּרְשׁוּתְכֶם, / כַּמָּה דַּקּוֹת, / הַטּוּ אֹזֶן לְמַעַן הַשֵּׁם, / לֹא אָפֵר חֵרְשׁוּתְכֶם". [ - - -] (עמ' 26 'גבירותי ורבותיי').

הסיבוב בבירת  תל אביב מציב את מַרְאַת הגרוטסקיות במיטבה, החל  בטיפוסים מיוחדים ומוזרים בהשראת בעלי החנויות מהמציאות הקיימת בשינקין וכלה בברזל שהחלודה לא פסחה עליו. "עַכְשָׁו יֵשׁ לִי עֵסֶק עִם חֲלֻדָּה. / פּוֹשֶׁטֶת בַּצֶּבַע הַמִּתְקַלֵּף. / מַעֲקֵה הַבַּרְזֶל / מֻתְקָף בְּאוֹיֵב מִשֶּׁלּוֹ. / וְלַמְרוֹת הֱיוֹתוֹ בַּרְזֶל / נִגְלְתָה לִי חֻלְשָׁתוֹ. / כְּבַעַל הַבַּיִת / חוֹבָה עָלַי לְשַׁיְּפוֹ וּלְחַדֵּשׁ יָמָיו". [ - - -] (עמ' 31 'חלודה').

 

בשער השליש 'אני' נגלה האני האישי,  שירים על קיום, מצבים, מחשבות והרהורים המנתבים את הדובר להשלמה והבנה שבחיים גובר הצורך לשרוד עם מה שיש. מחד, שירים המבטאים התחבטויות  וסיטואציות מחיי היומיום ומאידך שירים עם אופטימיות  המבטאים את הרצון למצוא את שביל הזהב.

​

השירים בשער מציבים את ההסתכלות וההתבוננות אל החיים בכמה היבטים, צער, שמחה, דאגה, ובעיקר תְּהִיָּיה. השיר הפותח את השער 'הו' מתאר מערבולת חושים, דאגה ותקווה למצוא את האוֹ האחר שיתאים לצרכיו האישיים של הדובר. "הוֹ, הַצְּחוֹק שֶׁמֵּעִיר לְשָׁעָה / הוֹ, הַדִּגְדּוּג שֶׁנָּגַע וְטָעָה / הוֹ, הַסָּפֵק הַדּוֹאֵג לְהִתְיַצֵּב / הוֹ,  / הַגּוּף שֶׁאֶת יָמַי קוֹצֵב. / יֵשׁ לִי הַרְבֵּה הוֹ בַּיָּמִים / חוֹמֵד לָחוּשׁ אֶת הָאוֹ הַשּׁוֹנֶה – אֶת אוֹ הַקְּסָמִים".

[ - - -] (עמ' 44 'הו').

​

בשיר 'רגיל' מבטא בן־חיים את בחירתו ואת העדפתו לקטלוגו האישי במרחב הקיומי. "רָגִיל זֶה לִהְיוֹת כִּמְעַט שָׁלֵם / שָׁלֵם זֶה לִהְיוֹת בִּלְתִּי רָגִיל / בִּלְתִּי רָגִיל זֶה לִהְיוֹת לֹא רָגִיל / לֹא רָגִיל זֶה לִהְיוֹת שׁוֹנֶה / שׁוֹנֶה זֶה אַחֵר וְהַהֶפֶךְ / הַהֵפֶך זֶה כִּמְעַט אוֹתוֹ דָּבָר / רַק בְּכִוּוּן אַחֵר, / וְכָךְ הָלְאָה... / וַאֲנִי בָּחַרְתִּי: רָגִיל". [ - - -] עמ' 48 'רגיל').

​

בהמשך נחשף הרצון לחיזוק האני המציב את התקווה. "לוּ יָדַעְתִּי אֶת מֶרְחַק הַצַּעַר / שֶׁגָּמָא מֶרְחָבִים בַּזְּמַן הָאָבוּד / הָיִיתִי מְסַלֵּק מִתּוֹכוֹ אֶת עַצְמִי. / הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל לִי בָּעֵינַיִם /  מוֹחֶה דְּמָעוֹת יְבֵשׁוֹת, /תּוֹרֵם לְנַפְשִׁי חִיּוּכִים חֲדָשִׁים / מַעֲלֶה אֶת הָאֲנִי שֶׁלִּי לִגְדֻלָּה". [ - - -] (עמ' 56 'צער'). לצד הצער נמצאת האופטימיות, ובמרחביי הזמן היא  מופיעה לפעמים רק ממבט על קומקום הנמצא במרחב היומי השיגרתי. "הִסְתַּכַּלְתִּי בַּקֻּמְקוּם / נִזְכַּרְתִּי שֶׁ... / עָמְקָם שֶׁל יָמִים / לֹא נִמְדַּד בִּזְמַן".  [ - - -] (עמ' 54 'הסתכלתי בקומקום').

​

משמות השירים ניתן למצוא את השביל המוליך את הקורא אל תוך עולמו של הדובר. 'שביל הנחת' 'לברוח אל החיים שלי'  'האמנם' 'מתוך המבוכים' ועוד. "בְּמָקוֹם אַחֵר נִמְצֵאת לָהּ הַנַּחַת / מִשְׁתַּזֶּפֶת לַהֲנָאָתָהּ וּמְחַכָּה לִגְאֻלָּה / הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁנִּזְנְחָה לְתָמִיד / וּמְיַחֶלֶת לְבוֹאִי. [ - - -] (עמ' 63 'במקום אחר').

 

את הספר סוגר שער 'קצת אהבה' הכולל חמישה שירים בלבד, והוא מגלה טפח ומכסה טפחים מהאינטימיות  הזוגית של הדובר, זוגיות המושפעת מחרדת הקיום הניצבת על מפתן חייהם  "וַאֲנִי לוֹבֵשׁ, פּוֹשֵׁט /  יֵאוּשׁ שֶׁל קַיִץ, / מְאַוְרֵר לָנוּ מִשְׁאָלָה חֲדָשָׁה. [ - - -] (עמ' 76 'כתם').  "לא אַחַת נִתְקַלְנוּ בָּרַעַשׁ / דִּלַּגְנוּ מֵעַל אֶבֶן הַשָּׂפָה בִּרְחוֹבוֹת חַיֵּינוּ".[ - - -] (עמ' 75 'בחוץ קופא לו השקט').

 

השיר האחרון בספר מבטא את הרצון לשמר ולחזק את הזוגיות להגן על האהבה מפני המהמורות בצמתי החיים. "רַחַשׁ פְּעָמַיִךְ / מַרְחִיק אֶל רַעֲבוֹנִי, / יִקְרַב אֶל פְּעִימוֹת / לִבִּי הַמְּנַגֵּן  / אַהֲבָה. / קְצָת מְחֻסְפָּס לֹא יָכוֹל לְהַזִּיק, /  יוֹתֵר טוֹב לָגַעַת / מִלְּהַחְסִיר אֶת הַקִּרְבָה. [ - - -] (עמ' 78 'מחוספס').

 

הכתיבה בספר 'דּוֹרֵשִׁירָה' מתאפיינת בחוש הומור ובהסתכלות על החיים ללא חשש לחשוף את האמת. בן־חיים מזמין אותנו לביקור בעולמו המציאותי לצד עולם דמיוני בו הוא נוקט בעמדה של הגחכה של החיים ומציב את הגרוטסקיות בגאווה, מתוך ידיעה ברורה שכך יְמַתֵּן את אי-הנחת המתייצבת מעת לעת בימיו.

 

בשיר הפותח את הספר דּוֹרֵשִׁירָה חוזרת על עצמה המילה 'דורש', "אֲנִי דּוֹרֵשִׁירָה / דּוֹרֵשׁ, לֹא מְבַקֵּשׁ / דּוֹרֵשׁ וְזוֹעֵק. / דּוֹרֵשִׁירָה אֲנִי / מַשְׁמָע חֵלֶק בִּי חַישָׁר וּבְכָל זֹאת מְאֻיָּם." וזה ממשיך לאמירה שבה מופיעה המילה 'אומר' "אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה. / אוֹמֵר, לֹא מְדַבֵּר. / אוֹמֵר וְשׁוֹתֵק. / אוֹמֵר שִׁירָה אֲנִי. / מַשְׁמָע חֵלֶק בִּי מֵת וּבְכָל זֹאת אֲנִי קַיָּם". [ - - -] (עמ' 8 ' דּוֹרֵשִׁירָה'). אפשר להסיק שכוחו  של המימוש הקיומי הולם את  דרישתו של הדובר מעצמו. מקיים ומתקיים.

​

לסיכום נזכיר את השיר 'עגה' בו חוזה המשורר יאיר בן־חיים איך תתקבל שירתו בהיכלות השירה.

"יֶשְׁנָם יְדַבְּרוּ אוֹתוֹ / יֶשְׁנָם יִשְׂנְאוּ אוֹתוֹ / יֶשְׁנָם יְחַבְּקוּ אוֹתוֹ / יֶשְׁנָם יִסְקְלוּ אוֹתוֹ –  /וְיֵשׁ שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתוֹ". [ - - -] (עמ' 7 'עגה').

​