בספרו הראשון: "דּוֹרֵשִׁירָה" כותב המשורר: אֲנִי דּוֹרֵשִׁירָה / דּוֹרֵשׁ, לֹא מְבַקֵּשׁ / דּוֹרֵשׁ וְזוֹעֵק. /דּוֹרֵשִׁירָה אֲנִי / מַשְׁמָע חֵלֶק בִּי חַישָׁר וּבְכָל זֹאת מְאֻיָּם. /" וממשיך באותו שיר: "אוֹמֵר, לֹא מְדַבֵּר./ אוֹמֵר וְשׁוֹתֵק. / מַשְׁמָע חֵלֶק בִּי מֵת וּבְכָל זֹאת אֲנִי קַיָּם." בשיר זה אנו מתוודעים לשני דברים חשובים אצל בן־חיים. הראשון הוא שהשירה מחוברת לעצם מהותו, והשני הוא הניגודים – אנו מבחינים בשירתו כיצד בבת אחת מופיעים המוות והחיים – הקיום. גם כאשר חלק מתוכו מת, הרי הוא ממשיך להתקיים ויש מקום לחיים אחרים, אולי אפילו מתחדשים. מוטיבים אלה של חיפוש אחר הבנה, ההתייחסות לשירה כאל ישות עוצמתית, תופעת הניגודיות והאפשרות ליצירת פשרה בין הניגודים תוך יציאה מהמתכונת הקבועה, השתובבות וקלילות.

​

 בספרו השני "להשתגע באמצע היום" מביא יאיר בן־חיים צורת כתיבה חדשה, שונה ועכשווית, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הלבוש. זוהי שירה המשתמשת באבני הבניין של השפה העברית, באותיות, במילים, בניקוד העברי, ביצירתיות ומקוריות המובחנת היטב גם במבנה השיר, שירה קצרה ורבת משמעות, עם אמירות ישירות ותחכום, הבורחת מהקו הרומנטי. שירה המאתגרת חשיבה, חיפוש אחר משמעות בתוך בילבול. משה בן שאול נהג לומר: "על המשורר לכתוב בדיוק מה שהוא רוצה לבטא". את זאת עושה בן־חיים בספר זה. הוא כותב מתוך השתיקה בביטויים תמציתיים ומשחקי לשון. המטפורה נוצרת על-ידי התיאור והתנועה המאפיינת את כתיבתו, כבשיר "ביאליק" (עמ' 14) " הַמִּלִּים   הָתְפָּקְדוּ   לִשְׁתִיקָה / עֲצֵי הַפִיקוּס / מָחֲקוּ אֶת הַשָּׁמַיִם ". זהו ספר שונה, 'אחר' ומפתיע. מומלץ למי שאינם חוששים  להפעיל את גלגלי המוח. לרשימה המלאה לחצו כאן